הצד האפל של הכנסת: כך מחוקקים חוקים בישראל

[מעריב]

הצד האפל של הכנסת: כך מחוקקים חוקים בישראל
איך מצליחים 80 חברי כנסת לחשוב על יותר מ-2,000 הצעות חוק תוך פחות משנה? בקלות: הם מעתיקים אחד מהשני, ממחזרים הצעות ישנות - ובעיקר קשובים ללוביסטים - שיגישו להם חוק מן המוכן. כך פועלים נבחרינו
רותם סלע | 6/3/2010 10:00 שלחנו אותם לשם כדי לעבוד בשבילנו - אבל עושה רושם שהצורך ולמעשה המטרה המרכזית של חלק גדול מחברי הכנסת הוא להתבלט. יש הנוקטים יוזמה ומציגים מדינית עצמאית, ואחרים משייפים במשך שעות את נאומי המליאה שלהם, שולחים מאמרי דעה לעיתונים, מתראיינים לרדיו בנושאי השעה, רוכבים על אג'נדה שהביאו מהבית, ולפעמים - לאור המצב הקשה - מעתיקים.

"קשה מאוד להיות חבר כנסת ובמיוחד להיות חבר כנסת חדש. אתה מגיע לתפקיד בעל נראות ציבורית, מקבל אוטו, לשכה, שני עוזרים פרלמנטריים - ובמידה רבה נעזב לנפשך. אין הגדרת תפקיד; אתה צריך לייצר פעילות מכלום. אף אחד לא אומר לך כיצד מוגדרת העבודה שלך, כיצד מוגדרת הצלחה ואילו הצעות חוק אתה צריך להגיש. בקונגרס האמריקאי היו לאותו חבר כנסת 10 עוזרים העוסקים במגוון רחב של נושאים", אומר לוביסט ותיק שעובד מול חברי הכנסת ומבין לליבם, "יש דברים שצריכים לעשות פשוט כדי להישאר על הסוס".

אחת הדרכים הפופולריות להשיג הרבה קבלות במעט עבודה היא להעתיק הצעות חוק של חברים אחרים למשכן. מחוקק המבקש להעביר הצעת חוק יבקש בדרך כלל להחתים על ההצעה חברי כנסת נוספים, עם עדיפות לסיעות הקואליציה, כדי לשפר את סיכוייה לעבור בטרם תוגש ללשכה המשפטית.

בשלב זה דבר קיומה של ההצעה כבר עשה כנפיים - וחברי כנסת חרוצים וזריזים ממהרים פעמים רבות להעתיק אותה ולהניחה על שולחן הלשכה המשפטית של הכנסת כהצעת חדשה שלהם, ישר מהניילונים. חבר הכנסת היוזם אמנם חקר, בדק וכתב - אבל פה, בניגוד למערכת החינוך העל יסודית, המעתיק לא צפוי לנזיפה. לכל היותר שתי הצעות החוק יעברו תהליך של "הצמדה", שאחריה עוד יזכה המעתיק לקצת אבק כוכבים ותקשורת, כאשר שמו יתנוסס על הצעת החוק.

חלק גדול מעבודת הכנסת מבוזבז על הגשת הצעות חוק כאלה, ודוגמאות לא חסרות. כך, במהלך 2009 ביקשו כמה חברי כנסת להיטיב את מצבם הכלכלי של חולי הצליאק, שאינם יכולים לצרוך מוצרים הכוללים גלוטן. במהלך המחצית השנייה של 2009 הגישו מאיר שטרית מקדימה ‏(ביוני‏), מנחם מוזס מיהדות התורה ‏(באוקטובר‏) ואורי אורבך מהבית היהודי בשיתוף אילן גילאון ממרצ ‏(בנובמבר‏) 3 הצעות חוק שמבקשות לסייע בסבסוד המזון המיוחד של החולים.

כיצד ומדוע הדבר מתרחש? לפעמים מדובר בהעתקה של חבר כנסת שרוצה להוסיף להצעת החוק את שמו; פעמים אחרות זהו לוביסט נלהב שמעוניין לקדם מטרה כלשהי ורוקד בעת ובעונה אחת בכמה חתונות.

דוגמה נוספת מהעת האחרונה היא הצעת חוק שמבקשת לסייע בניהול הדיאטה. ההצעה, שהוצגה על ידי חבר הכנסת יעקב כץ מהאיחוד הלאומי ובנפרד על ידי אורבך, מבקשת לכפות על יצרני המזון להוסיף את אחוז הסוכרים והשומנים על אריזות המוצרים שהם משווקים.

"ממש לא אכפת להם לעשות את זה. מבחינתם, זה חלק מהותי מהעבודה. אם חבר כנסת רוצה להיות מזוהה עם נושא מסוים, הוא יעתיק ויגיש הצעות חוק בלי שום נקיפות מצפון. זה המשחק", אומר הלוביסט. תופעה נוספת, שאותה מתאר לוביסט אחר, היא ש"בתחילת כל מושב אפשר לראות שחברי כנסת צעירים מחפשים הצעות חוק מהכנסת הקודמת, של ח"כים שלא נבחרו מחדש, ומאמצים אותן. הם עושים הכל כדי להתבלט".


מליאת הכנסת - ממחזרים חוקים צילום: פלאש 90
הח"כ המסנן
משום מה אחד המדדים הרווחים והחשובים לחישוב משקלם הסגולי של חברי הכנסת הוא מספר הצעות החוק שהם מגישים ובמידת האפשר מעבירים. המציאות הזאת מובילה לכך שפעמים רבות לא האיכות או ההיגיון שבהצעת החוק הם שקובעים, אלא הכמות. העיקר להגיש - והרבה, ולאו דווקא דברים שחבר הכנסת עצמו הגה.

כך, מתחילת כהונתה של הכנסת הנוכחית הוגשו כ-2,188 הצעות חוק פרטיות שאותן יזמו חברי הכנסת, ללא הממשלה - ופירושו של דבר שמספר הצעות החוק הממוצע לחבר כנסת הוא 25. "לחבר כנסת פעלתן שמתרוצץ בין עצרות פוליטיות, ישיבות של ועדות, דיונים ואירועים אין זמן לייצר יבול כזה", אומר לוביסט ותיק, "בסופו של דבר רוב הצעות החוק לא נוצרות על ידי חבר הכנסת. עבודתו היא לא יצירה - אלא סינון של חוקים משורה של הצעות חוק שונות".

הלוביסטים, שעבודתם אינה

חשופה בדרך כלל לעינו של הציבור, הם האחראים לרוב רובן של הצעות החוק העוברות בכנסת מדי שנה. הם מתווכים בין בעלי אינטרסים עסקיים, עמותות חברתיות ובעלי עניין לבין חברי הכנסת; מסבירים, מקדמים, כותבים ולמעשה עושים חלק גדול מהעבודה של חבר הכנסת.

"לוביסט טוב הוא קודם כל אדם רהוט ואינטליגנטי", אומר הלוביסט לירן בן הרוש, "בנוסף, הוא יודע כיצד פועלת עבודת החקיקה ויכול לסייע בעזרת ידע זה לחברי כנסת ולשולחיו בקידום אינטרסים שונים. הוא מכיר את הנפשות הפועלות, ואולי חשוב מכל - הוא יודע לגשר בין האינטרסים של חבר הכנסת לאינטרסים של הלקוח". ובמילים אחרות, הוא יודע להראות לחבר הכנסת כיצד אינטרס צר יכול להיות מוצג לציבור כאינטרס שלו.

אחד הסיפורים הידועים ביותר של הצעת חוק שבושלה מחוץ לכותלי הכנסת הוא סיפורו של חוק האפודים הזוהרים. חוק זה, שעבר בכנסת בינואר 2006, כופה על כל בעלי הרכב בישראל להחזיק ברשותם אפוד זוהר ולצאת מהרכב לשולי הכביש רק כשלגופם אפוד כזה. בציבור הרחב החוק מזוהה עם חבר הכנסת גלעד ארדן, שקידם בין השאר גם את חוק הקסדות, הכופה על רוכבי אופניים לחבוש קסדה. אלא שבין מסדרונות הכנסת מוכרת ההצעה כ"חוק 3M", והיא רשומה דווקא על שם חברת הלובינג גלעד - יחסי ממשל ולובינג, שאפילו מתגאה בו באתר האינטרנט שלה.

החברה עצמה מנתחת באתר את הצעת החוק כ"מקרה מבחן" וחושפת כי הלקוחה שלה, 3M העולמית - המייצרת בין השאר אפודים זוהרים - ביקשה "לסדר לה" חקיקה שתכפה עלינו לרכוש אפודים כאלה, כמו בחו"ל.

"בספרד חברת 3M יזמה את החקיקה של האפוד הזוהר, וכך רצתה לעשות גם חברת 3M הישראלית", נכתב באתר. לאחר הליך קצר של קביעת אסטרטגיה, הוצאה אל הפועל תוכנית שכללה, בלשון האתר, העלאת הצעת חוק פרטית המחייבת להחזיק אפוד זוהר; בחירת חבר הכנסת ארדן להובלת החוק בכנסת; מגעים לקבלת תמיכתו של משרד התחבורה בחוק; וגיוס תמיכתם של כל חברי ועדת הכלכלה.

בנוסף, נערך מרוץ של הרגע האחרון שמטרתו לחסום את השוק מפני אפודים אחרים ולהבטיח כי החוק לא רק יחייב אפוד - אלא גם יבטיח שמדובר באפוד המיוצר ב"תקן אירופי". במילים אחרות, אפוד מתוצרת 3M.

כך למעשה הצליחה החברה, באמצעות שימוש בחברי הכנסת, לכבוש 100% משוק של 2.5 מיליון כלי רכב בישראל. מהלך כזה היה מצריך במציאות רגילה את עבודתם המאומצת של מאות אנשי מכירות והשקעה של מיליונים רבים בפרסום. הצעת החוק למעשה סידרה ל-3M מסלול עוקף. כנסת ישראל תפקדה כחברת הפרסום, ובתפקיד אנשי המכירות - המצוידים בסמכויות אכיפה דרקוניות ומשכנעות - זכו אנשי משטרת ישראל, שאוכפים את חוקי הכנסת בכבישים. חהברת הלובי זכתה כנראה בבונוס שמן, 3M זכתה בהכנסה בטוחה, גלעד ארדן בתדמית של מגן הכבישים, ואזרחי ישראל - בפריט לבוש זוהר.



אפוד זוהר - הכנסת תפקדה כמשרד פרסום צילום ארכיון: ברקאי וולפסון
בלתי נתפס
בימים אלה ממש מנסה חבר הכנסת ישראל חסון לקדם הצעת חוק חדשה ויקרה הרבה יותר, הנוגעת גם היא לתחום הבטיחות בדרכים. לפי ההצעה, שכבר נדחתה פעם אחת על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה, יחויבו כלי רכב מסחריים ‏(אוטובוסים, מיניבוסים, משאיות וואנים‏) להתקין מערכת אלקטרונית המתריאה במקרה של אי שמירה על מרחק או סטייה מנתיב הנסיעה.

העלות של מערכת כזו, המשווקת כיום על ידי שתי חברות בישראל ומיוצרת על ידי חברה אחת בלבד בעולם, היא כ-7,000 שקל. כמעט מיותר לציין כי ההצעה נולדה במוחו הקודח מאינטרסים של לוביסט של אחת החברות המשווקות, הצפוי לגזור בונוס נאה מהעברת החוק.

כתב מעריב עסקים ציין בפני העוזר הפרלמנטרי של חסון, כי אין שום מחקר המראה שהמערכת אכן מונעת תאונות ולפיכך מצדיק את כפיית רכישתה בחוק. "מבחינתנו, גם אם נמנע תאונה עד 10 תאונות בשנה - זה שווה את המחיר", ענה העוזר.

אלא שהתקנת המערכת האלקטרונית בכ-200 אלף כלי רכב במחיר הנוכחי תעלה 1.4 מיליארד שקל - לא ממש כסף קטן. לשם ההשוואה, בסכום כזה ניתן להכפיל פי 5 את סל התרופות, לבנות כמה וכמה בתי ספר או להקיף כמעט פעמיים את תקציב התרבות, המדע והספורט של מדינת ישראל כולה.

קלות הדעת הזאת שבה מבקש חבר הכנסת, בעידודו של לוביסט, למנוע תאונת דרכים בתג מחיר של יותר מ-140 מיליון שקל לתאונה איננה מאפיינת נבחר ספציפי; היא אנושית ואף זכתה לשם: "חוק פרקינסון".

ההיסטוריון הבריטי קיריל פרקינסון הוציא ב-1957 ספר בשם "חוק פרקינסון", שבו תיאר את החוקים הנצחיים העומדים מאחורי פעילותם של פקידים, ועדות ובירוקרטים. פרקינסון טוען כי משך הזמן שלוקח לוועדה לדון בהצעה הנושאת תג מחיר כספי כלשהו עומד ביחס הפוך לתג המחיר.

לפיכך, פרק הזמן שיקדיש חבר כנסת להצעה כדוגמת הקמה של תחנת כוח סולארית בערבה הוא קצר מפרק הזמן שיקדיש כדי להרהר בהקמת סככה לאופניים בצמוד לגן הכנסת. הסיבה לכך, על פי פרקינסון, היא שרוב רובם של בני האדם אינם מסוגלים לתפוס, להבין או לחוש במשמעותם של מספרים גדולים.

רוב בני האדם מורגלים בקבלת החלטות הכרוכות בעשרות עד אלפי שקלים. הצעה להקים סככה לאופניים היא החלטה שהם יכולים להכיר ולתפוס לפי ניסיון החיים שלהם - ולכן חברי הכנסת חשים בטוחים מספיק כדי להביע דעה בנוגע ליחס הנכון בין השימושיות למחיר שלה, והדיון צפוי להימשך ולהתארך. לעומת זאת, החלטות הנוגעות למיליונים, לעשרות מיליונים, למאות מיליונים - או במקרה זה ליותר ממיליארד שקל - עשויות להתקבל ביתר קלות. אחרי הכל, ל"תאונה עד 10 תאונות" אין מחיר; ו-1.4 מיליארד שקל אינו מספר שניתן לתפוס.


http://www.nrg.co.il/online/16/ART2/075/240.html?hp=16&loc=8&tmp=451